פעם שמעתי שיחה מהרב יעקבזון שליט"א שסיפר על שיחה שהיתה לו עם בחור נושר. הוא שאל אותו מה הביא אותו למצב שלו, הרי הוא הגיע מבית של הורים חשובים, אבא במשרה תורנית מכובדת ואמא מורה רצינית וכו', בית של תורה ממש.
הילד ענה לו שהכל נכון, אבל כשהוא ראה את הברק בעיניים של אבא שלו כשהגיע שיש חדש ויקר למטבח, הוא הבין מה חשוב באמת.
שוין, אני לא מספר כל כך טוב אבל הכיוון מובן.
בתור עזרה ראשונה בסיסית ולענ"ד עקרונית - הברק בעיניים, זה מאוווד חשוב.
כשעקרת הבית תזרוק בקשה לאויר "אתה יכול לעזור לי ב..." ומיד בשניה אתה סוגר את המסך ורץ - הילד הבין טוב מאוד מה יותר חשוב.
כשחצי שעה לפני מנחה אתה סוגר את המסך - ולא משנה באמצע מה - ומכריז בקול "עכשיו מתארגנים לתפילת מנחה" - הבית הוא בית של עבודת ה'.
כשנכנסים הביתה ומתענינים בלימודי הילדים או פותחים ספר לימוד ולא רצים מייד לבדוק איזה מייל הגיע - מסיבירים הכי טוב מהו סדר העדיפויות.
כמו שכתבו כאן למעלה "כי גם להורים אין עצה לעצמם" זוהי ה--בעיה.
צריך פשוט להתישב בדעת, להסביר לעצמי מה יותר חשוב לי ואיך זה יוצא לפועל במעשים שלי - וזה בדיוק מה שהילדים יפנימו.
נ.ב. אני מתביש שאלו העצות שלי ולא משהו כמו "לזרוק הכל וזהו". אבל הכותב שלפני [ @מתמחה-במחשבים ] ביאר טוב מאוד את ההכרח.