תודה למגיבים, כאן, במייל, בטלפון ועוד. ותודה למי שהדפיס את המאמר (שלא בידיעתי) ופרסם אותו בקהילה שלו, ומסר לי תגובות חמות.
המאמר הזה נכתב על דרך התפארת ישראל על המשניות במסכת ברכות (בועז, סוף פרק רביעי), שמפרש את ה"מודה אני" שאומרים ביציאה מבית המדרש "אני רץ לחיי העולם הבא, והם (יושבי הקרנות) רצים לבאר שחת שנאמר ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וגו'" ותמוה מאוד למה מזלזלים וכמעט מקללים את אלה שלא זכו לישב בבית המדרש? ומבאר בעל התפארת ישראל בשם אביו, שהת"ח הספון בבית המדרש עלול להרגיש ריפיון בראותו את אנשי העולם העושים חיל בעסקיהם, רואים עולם, ו"מתקדמים בחיים", בעוד הוא ממשיך להפוך דף אחרי דף בגמ' שלו ונראה כ"מתרפה במלאכת החיים".
לכן, בשבילו, ולא ח"ו כדי לזלזל באחרים, הוא צריך לחזק את עצמו להזכיר לעצמו בלי סוף את מעלתו ורוממותו, כלפי האחרים שאולי נראים כנוצצים, אבל במבט האמת הם רצים לבאר שחת.
הדברים מתאימים מאוד לדורנו. מי שמחזיק טלפון כשר מרגיש לפעמים קצת דפוק, שהוא מפסיד משהו, אולי אפילו מתגנבת תחושה "אולי אנסה למצוא איזה "צרכי פרנוסה" שיאפשר לי סוף סוף לזכות בטוב הגנוז למחזיקי הסמרטפונים"...
אבל אסור.. ולא נעים מהחברה.. אז מתאפקים בנתיים..
וזה כל כך לא נכון. הרבה מהסמרטפוניסטים, יותר ממה שהם עובדים עם המכשיר, הם עובדים עלינו.. משכנעים אותנו שהם נורא נורא עסוקים, ויש להם דברים מאוד מאוד חשובים לעשות, ומשקרים לעצמם ולעצמנו שהם פשוט חייבים ולא יכולים לעשות ארבע אמות בלעדיו.
אני לא בא להתווכח איתם, לא מנסה לשכנע אף אחד. רק רוצה לחזק עצמי ועוד כמה אנשים, ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות.
מהסיבה הזו, אני לא חושב לפרסם את המאמר בחוץ. גם כי הקורא בשטחיות עלול להשיג את המטרה ההפוכה, וגם כי את המודה אני של רבי נחוניא בן הקנה, לא תולים אצל היושבי קרנות, אלא אצל היושבי בית המדרש.