מתוך קונטרס שכתב @נתן-גלנט בזמנו (לפני כ-3 שנים):
התכתבויות
לפני כמה עשרות שנים באה בריאה חדשה לעולמנו המיואש: דואר אלקטרוני (אימייל).
כלומר, במקום שתטרח להכניס למעטפה את צרור איחוליך הנרגשים, להדביק בול (תוך כדי ליקוק נמרץ), לשלשל לתיבת הדואר ולקוות שלא תהיה שביתת דוורים, אתה יכול פשוט להקליד על המחשב כמה קשקושים, להכניס את כתובת הנמען, ללחוץ "אנטר" וללכת לשתות קפה טורקי קטן, המכתב שלך כבר הגיע ליעדו...
לקח להמצאה מופלאה זו שנים להפוך לדבר המקובל והמצוי כמעט בכל בית, והיום גם רבים מהחרדים לדבר ה' מחזיקים תיבת דואר אלקטרוני.
אומנם חלקים גדולים מהציבור החרדי לא משתמשים כלל בתיבה או שנכנסים אליה לעיתים נדירות ("ממחשב של שכן.."), אבל המונח "אימייל" עצמו אינו זר לאנשים.
לעומת המייל, שניתן להתחבר אליו באופן כשר ומפוקח (דוגמת ספקי האינטרנט אתרוג או נתיב), פסלו גדולי הדור באופן נחרץ את ה- SMS.
כולנו זוכרים איך לפני כמה שנים גדולי הדור הכריעו באבחה חדה את תופעת המכשירים הלא כשרים. והמציאו את "המכשיר הכשר"
בזמנו עיקר הבעיה בסלולריים הייתה תופעת ה-SMS. (האינטרנט הסלולרי אז היה כמעט ולא שימושי: איטי יקר ומגושם להחריד)
ואכן, עד היום בל יראה ובל יימצא SMS. אבל היורש של הSMS, הצ'אט, היננו חי, בועט וקיים.
צ'אט זוהי צורת התכתבות ותיקה דרך הרשת. על המסך נפתח חלון שבו אתה כותב שורה לחברך, וחברך כותב לך בחזרה שורה.
ברגע שחברך גמר להקליד את השורה- היא כבר מופיעה אצלך. באותו הרגע ממש. זאת בניגוד לאימייל שלוקח לו כמה שניות להגיע ליעדו, ואז צריך ללחוץ עליו כדי לפתוח אותו. כדי להשיב עליו צריך להקיש על כפתור נוסף. אין בכך רצף של שיחה נוחה כמו בצ'אט.
עד לפני כמה שנים, החרדי המצוי לא היה כמעט משוחח בתוכנות צ'אט למיניהם, היות וחבריו לא השתמשו בו.
היום המצב- שונה!
מי לי ולצ'אט? ישאלו הקוראים הכבודים. התשובה היא כי הוא בא באופן אינטגרלי עם השימוש באימייל. (במייל הפופלרי gmail, קיים צ'אט במקביל לג'ימייל) אני חושב שבאימייל אין בעיה (-אך ורק בתנאי שהשימוש בו הוא ע"י "נתיב" או "אתרוג" וכיוצא בזה, וכל זמן שהשימוש בו נעשה במידה ובטעם ולא בהתמכרות), אבל בצ'אט יש ויש בעיה.
מה רע בצ'אט, ישאל השואל?
אנו נשיב מייד. אך תחילה, נפתח בהקדמה קצרה!
נפש של האדם נבראה כשהיא צמאה לקשר אנושי, ליחס מהזולת.
לאדם הראשון היה כל טוב, אך הוא נכסף לחברה אנושית, למישהו שאפשר לשוחח איתו.
אדם מבודד ללא חברים, הרי הוא כהולך במדבר. חם לו והא צמא.
עם השנים לומד האדם איך לרכוש חברים, איך להתייחס אליהם, כדי שהם יעניקו לו בחזרה חום ואכפתיות.
אי אפשר ללמוד ביום אחד איך להיות אהוב על הבריות. זה עניין של ניסוי וטעיה.
אדם שאיננו יודע ליצור חברויות הוא אדם אומלל, בודד, עצוב.
בסופו של דבר זה עניין די אגואיסטי, כמדומני: אני חבר שלך- אתה חבר שלי, אני מרוויח.
זכורני ששאלתי פעם איש חינוך, האם אני יכול להחשיב כחבר יהודי שמחייך אליי פעם ביום ברחוב.. הרי "הוא לא יעשה מאמץ בשבילי, וגם אני לא, אנחנו זרים מוחלטים שמחייכים אחד לשנים כל יום בשעה ובמקום קבוע..."
תשובתו הייתה מפתיעה: "הוא לא רק חבר שלך לכל דבר, הוא חבר טוב שלך!
חיוך ויחס חם זה הדבר הכי חשוב בחברות! שמור מכל משמר על החברות הזו, ותקפיד לחייך אליו ולהאיר לו פנים..."
עד כאן חברות אנושית בריאה.
הבעיה היא בחברות דרך הרשת.
הכרזה מפתיעה- זוהי אינה חברות כלל! זוהי אחיזת עניים, אשליה של חברות.
בעוד ששיחה בטלפון איננה עשירה כמו שיחה פנים אל פנים (אולי 50% ממנה) - שיחה דרך הרשת הממוחשבת 'צ'אט' היא אולי 5% משיחה רגילה...
והא ראיה! אם אגש יום אחד ואשאל את "החבר מהרחוב" שאלה אישית, לדוגמה: לאן אתה הולך? מה אתה עושה ביום יום? הוא יענה לי בשמחה, יכול להיות שהוא גם יודה לי שהיה לי אומץ להעמיק את הקשר בינינו.. זאת ועוד, אני יכול לראות עליו מייד האם הוא שמח או עצוב, האם הוא לחוץ או מאושר.
לעומת זאת, "חברות ממוחשבת" היא חיוורת בהרבה. אינני יודע אפילו איך נראה בן שיחי, כל שכן שאינני יודע את מצב רוחו. (אה, יש כן דרך לנחש את מצב רוחו - אם הוא יכתוב לי קללה או סתם משפט בוטה, כנראה שעבר עליו יום "חלש")
ועוד הוכחה, אולי אפילו משכנעת יותר.
אם יגש אליך חבר, ויגיד לך במאור פנים: "יש לך מידות טובות" אתה תרגיש סיפוק מסויים.
אם החבר יכתוב לך את המילים האלו ברשת הממוחשבת- כמעט לא תחוש סיפוק והנאה. נסה ותיווכח!..
העניין המוזר הוא, שבעוד שאף איש שפוי לא יטען ששליחת אימיילים לחברים זה מקביל לשיחה ידידותית או אפילו לשיחת טלפון, הרי שבהתכתבות ע"י מסרים מידיים (כלומר, צ'אט) אפשר בקלות לחוש כאילו מנהלים שיחה ידידותית פנים אל פנים.
ולא היא! הנפש האנושית חייבת את הקשר האנושי! אין תחליף לשיחה פנים אל פנים!
אדם יכול לשקוע בהתכתבויות, וכיוון שהוא חש סיפוק של צרכיו החברתיים- הוא לא יטרח וישקיע בקשר אנושי, או במשפחתו.
הרי למה לטרוח ולחייך לזולת אם אפשר פשוט לכתוב לו: היי, בוקר טוב:) או לילה טוב:)...
הנזק הוא משולש:
האדם משוכנע שיש לו חברים, מה שעלול להתברר בשעת צרה כטעות איומה. [הם לא חברים שלך, הם רק אנשים שמשתמשים בך כדי להעביר את הזמן שלהם.]
היכולת החברתית של האדם, הולכת ונשחקת!!
הסבלנות של אדם לתת מעצמו, להקשיב לשני, להעניק לו איכפתיות-הולכת ומתגמדת. הוא מתרגל לנוחות של הצ'אט.
בדקתי זאת מספר רב של פעמים- רוב הטיפוסים השקועים במכשיר הסלולרי הלא כשר שלהם, אינם עושים משהו מועיל, אלא רק מתכתבים בסגנון תפל וזול עם חבריהם המדומים.
נסו נא להפריע פעם לאדם כזה, למשל בשאלה סתמית: "סלח לי, האוטובוס לדימונה עבר?" ותראו כי לא תהיה בו את טיפת הסבלנות הנדרשת על מנת להרים את ראשו מהשמאטע שהוא שקוע בה, לחשוב שניה כדי להיזכר האם עבר האוטובוס הרצוי בדקות האחרונות, ולתת לך תשובה. ככל הנראה הוא כלל לא יגיב, אם מבחירה ואם מחוסר תשומת לב.
לעומת זאת, אם אתם מכירים אותו ותשלחו לו הודעה כתובה- הוא כן יתייחס אליה.. זה לא דורש ממנו מאמץ של "לתת מעצמו". כלום.
שומו שמיים!
וסיפור קצר, כי הייתם נחמדים וקראתם עד לכאן.
בתקופה הקצרה שהייתי מתכתב (לצערי, לצערי, תרגעו), היה לי חבר שתמיד היה מסומן כ"זמין" ולכן התכתבתי איתו רבות על דא ועל הא, עם דגש על הא. ממש נהניתי. כל מה ששאלתי- הוא ענה לי מייד. הוא שאל- אני עניתי. החלפנו מחשבות ותובנות על ימין ועל שמאל.
ויהי היום, וישבתי לצידו כשלשנינו היה זמן פנוי.
ניסתי לדבר איתו על הא, הוא לא ידע.
שאלתי על דא, הוא לא ענה.
ניסתי לדובב אותו, הכישלון היה מוחץ.
חששתי, אולי פגעתי בו? אולי תפסתי אותו ביום רע? אך לא.
אט אט הבנתי כי הבחור היקר הזה, איבד את היכולת החברתית שלו. הוא לא ממש ידע איך לעניין את בן שיחו, או איך להקשיב לו. כמו קוף שמסתכל על באגט ולא יודע אם זה מאכל או צעצוע, או בכלל פיסה מהטבע.
יותר מאוחר באותו היום ניסיתי להתכתב איתו- ונחשו מה? הכל היה כרגיל. הוא ענה, כתב, התעניין, כרגיל מימים ימימה..
אני משוכנע שהוא לא הבין את הבעייתיות בעניין.
מפחיד, לא?
